אזור בקעת הירדן התחום בין בקעת בית שאן בצפון ועד ים המלח לכיוון עין גדי בדרום, היה עד 1967 בתחום שלטונה של ממלכת ירדן. בעקבות ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, עברו לתחום אחריותה של מדינת ישראל שטחי סיני, רמת הגולן ושטחי השומרון ויהודה עד לגדות הירדן (הגדה המערבית). האחריות לניהול הפעילות האזרחית בחלקי ארץ אלה הוטלה על המנהל האזרחי.
ב-1980, הוקמה המועצה האזורית בקעת הירדן; ותחום שיפוטה נקבע בהתאם לפריסת היישובים שהוקמו. גבולה הצפוני של המועצה האזורית הוא נחל בזק, והוא נקבע בהתאמה לקו הגבול שהיה קיים בין ישראל לממלכת ירדן עד 1967. בדרום, תחומה משתרע עד למבואותיה הצפוניים של העיר יריחו. שטחהּ מתפרס על פני 860,000 דונם, כ-70 ק"מ אורכה, ורוחבה נע בין 5 ל-25 ק"מ בלבד. הגובה הטופוגרפי בצפון הבקעה מגיע ל-270- מטר מתחת לפני הים; וככל שמדרימים, פני השטח יורדים, עד הגיעם בים המלח לגובה של 400- מטר מתחת לפני הים.
בקעת הירדן היא רצועה צרה וארוכה, המוקפת הרים משני עבריה. בצדה המזרחי הרי גלעד ומואב, ובצדה המערבי המדרונות המזרחיים של הרי השומרון. אלה שונים באופיים מהבקעה התחתונה, ולמעשה מבחינה גיאוגרפית מהווים יחידת נוף נפרדת, אך נכללים ברצף תחום השיפוט של המועצה האזורית בקעת הירדן.
בהיבט הגיאוגרפי, בקעת הירדן מאופיינת בשלוש יחידות נוף: הראשונה, כיכר הירדן – הע'ור, המהווה את הבקעה המרכזית כבסיס להקמת המרחב ההתיישבותי; השנייה, אזור בִּתרונות השוליים – קאטרה, אותן גבעות חוואר החוצצות בין כיכר הירדן לאזור השלישי – הוא גאון הירדן, הז'ור. נהר הירדן, הזורם במקום הנמוך ביותר לאורכה של הבקעה, הוא גם קו הגבול המזרחי המפריד בין ישראל ובין שכנותיה.
אקלים בקעת הירדן מוגדר כיבשתי ובעל מאפיינים של אקלים מדברי, למרות היותו מחוץ לרצועת המדבריות העולמית. האזור הוא מהיבשים והחמים בארץ עם טמפרטורות גבוהות, מיעוט משקעים, וערכי התאיידות גבוהים. מבחינה טופוגרפית נמנה האזור עם האזורים הנמוכים ביותר בארץ וככל שמדרימים הוא נעשה נמוך יותר. מיקומו בצל הרי שומרון וריחוקו מן הים התיכון הם מהגורמים העיקריים להיווצרות תנאי האקלים המדבריים בו. בגאון הירדן אקלים קיצוני יותר, חם יותר בשעות היום וקר יותר מהבקעה בשעות הלילה (גת וקרני, 1995). מבחינת אקלים, אזור המורדות המזרחיים של הרי השומרון מהווה אזור מעבר בין אקלים ההר, שמאפייניו חורף גשום יחסית וקר וקיץ נוח, לבין אקלים בקעת הירדן החם והצחיח (ביתן ורובין, 1991).
הקרקעות בבקעת הירדן נוצרו בחלקן מסחף נחלים ומבלייה של חוואר הלשון. הקרקעות הראויות לעיבוד חקלאי הן בעיקר קרקעות סחף (אלוביאליות). באזור ההררי אפשר למצוא קרקעות חומות (גרומוסוליות) שנוצרו מסחף חרסיתי, התופחות כתוצאה ממגע עם מים. כאשר המרכיב החרסיתי דומיננטי ומאופיין בגרגר דק, הקרקע מתאימה יותר לגידולי שדה שונים, ואילו קרקעות שבהן שולט המרכיב הסלעי מתאימות לגידולי מטעים. חוואר הלשון הוא התשתית העיקרית של קרקעות כיכר הירדן. קרקעות סחף ההרים מאפיינות את שטחי מניפות הנחלים שהן פוריות יותר. כתוצאה מהסחף נוצרו בגאון הירדן קרקעות סחף, הטובות לעיבוד חקלאי ומנוצלות כיום לגידולים שונים. עם זאת, גורמים כמו כמויות רבות של גיר, מליחות גבוהה, קרקע רדודה ובעיות ניקוז – כל אלה מהווים מכשול ומגבילים את הניצול החקלאי של האזור (גת וקרני, 1995: 16).
חקלאות היא הענף העיקרי שעוסקים בו תושבי האזור, ותנאי לקיומה של חקלאות באזור הוא פיתוח מקורות מים להשקיה. הנוף הטבעי, המתאפיין במרחבים חשופים ופתוחים ובצמחייה דלה – בעיקר של שיחים – הפך לנוף תרבות מקומי מעשה ידי אדם; ולצד יישובים כפריים, שדות חקלאיים, בתי רשת, כרמי ענבים, מטעי תמרים ועוד, נוספו גם נופי צומח תרבותיים, ובהם שדרות, חורשות ופיתוח נופי, אשר שינו את פני האזור לבלי הכר. עם זאת, ערכן המוסף של שמורות נוף וטבע ייחודיות הוא הבסיס לפיתוח תיירות כפרית-חקלאית האופיינית לאזור.
מאחר שהבקעה היא צומת דרכים ומעבר בשל מיקומה הגיאוגרפי ונתוניה הטבעיים, לרבות קרקע, מים ואקלים – ניכרת בה לאורך השנים פעילות אדם לצורכי חקלאות, התיישבות וביטחון. היבט זה מיוצג במחקר הארכיאולוגי אשר התפתח בשנים האחרונות ואשר ממצאיו תורמים תרומה חשובה להתפתחות המחקר הארכיאולוגי בכלל ולראייה מחודשת בכל הקשור בהתיישבות האדם בבקעת הירדן לאורך תקופות היסטוריות שונות בפרט.
מאז 1968 הוקמו בבקעת הירדן עשרים ושניים יישובים במגוון צורות התיישבות, ובהן מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וחוות בודדים. מיקום היישובים הוא בהתאם למבנה הטופוגרפי של השטח, בשתי רצועות הנפרשות לאורכה של בקעת הירדן. רצועה אחת מקבילה לנהר הירדן ולאורכו של כביש 90 ומונה את היישובים: מחולה, שדמות-מחולה, ארגמן, משואה, יפית, פצאל, תומר, גלגל, נתיב הגדוד, נערן, נעמה, ייט"ב וחוות עיינות קדם, וכן מבואות יריחו;
רצועת היישובים השנייה ממוקמת על המורדות המזרחיים של הרי השומרון ומונה את היישובים גיתית, מכורה, חמרה, בקעות, רועי, חמדת, משכיות ורותם. רוב היישובים החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל ולאחר שנים אחדות הועברו לתנועות המיישבות והיו ליישובים אזרחיים.
עוד מראשית הדרך נוצרה זיקה מיוחדת בין חברי היישובים ובין המערך הצבאי שהוטלה עליו משימת השמירה על הביטחון לאורך גבולה המזרחי של מדינת ישראל. ראשית דרכם של תושבי האזור בין השנים 1968–1970 לוותה במצבי ביטחון ואירועים שוטפים במהלך מלחמת ההתשה, היא תקופת המרדפים.
כיום אוכלוסיית הבקעה מונה כ-4000 תושבים אשר רובם מתקיימים מחקלאות. שמותיהם הסמליים של היישובים נגזרים מעברו ההיסטורי – הרחוק והקרוב – של האזור, ומבקשים להדגיש את הקשר של עם ישראל למרחב כולו, בעבר ובהווה.
רשימת מקורות
גת, צ., וקרני, א. (1995), המטאורולוגיה החקלאית בבקעת הירדן וצפון ים המלח, השירות המטאורולוגי, בית-דגן.
ביתן, א., ורובין,ש. (1991), אטלס אקלימי לתכנון פיסי וסביבתי בישראל, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.
לאורכו של השבר הסורי-אפריקאי, מצפון לדרום, מצויות עדויות רבות לפעילות אדם בתקופות קדומות. בחפירות בתל-עובדייה, בדרום הכנרת, נחשף הממצא הקדום (מחוץ לאפריקה), בו שרידי אדם ובעלי חיים. אין פלא איפוא, למגוון הממצאים המעידים על פעילותו של האדם, גם באזור בקעת הירדן המתייחסים לתקופות השונות; החל מהתקופה הפליאוליתית ולאורך ההיסטוריה ועד לימינו אנו. מעדויות אלה אנו למדים על האזור ומתיישביו. בשל מיקומה הגיאוגרפי של בקעת הירדן, לרבות נתוניה הטבעיים-אקלים,קרקע,מים – אוכלוסיית האזור ניצבה בפני אתגרים רבים; להבין את היתרונות היחסיים של האזור, ללמוד כיצד יוכלו בעזרתם להתגבר ולהתמודד עם קשיים הקשורים לזמן ולמקום, בכדי ליצור תרבות חיים מקומית. עד לאחרונה, המחקרים הארכיאולוגים שנערכו בבקעת הירדן, היו מעטים, קצרי מועד ובהיקף מצומצם, יחסית למחקר המפותח יותר באזורים אחרים. בשנות השמונים של המאה העשרים, חל שינוי מהותי, עם תחילת פעילותו של סקר הר מנשה, בראשותו של פרופ' אדם זרטל, אוניברסיטת חיפה, בבקעת הירדן. בסקר נחשפו מספר רב של אתרים שלא היו ידועים קודם לכן מהתקופה הכלקוליתית, מתקופת מהברונזה ובעיקר מתקופת הברזל – המתייחסת לתקופת ההתנחלות של עם ישראל בארץ. הגילויים האחרונים שופכים אור ותובנות חדשות לגבי תולדות האדם במרחב בתקופות השונות.
התקופה הניאוליתית – ראשיתה של ההתיישבות האינטנסיבית בבקעת הירדן, באה לידי ביטוי בממצאים שהתגלו מהתקופה הניאוליתית, (תקופת הזמן שבין האלף השמיני לאלף החמישי לפנה"ס). לתקופה זו חשיבות מיוחדת בתולדות האדם והיא מציינת את המעבר מחברות שעיקר כלכלתן התבסס על ציד ולקט, לחברות אשר החלו לייצר מזון – בגידול חיטה ושעורה, בביות בעלי חיים ויצירת סביבת חיים שונה מקודמתה. התרבות הניאוליתית הקדומה ביותר בתחומי ארץ ישראל, התקיימה ביריחו- ישוב גדול שעסק בחקלאות ובמסחר. שרידי הביצורים אשר הקיפו את העיר כקו הגנה ונחשפו בחפירתה של קתלין קניון במקום, הביאו את החוקרים למסקנה, כי העיר הראשונה היא יריחו שבבקעת הירדן.
התקופה הכלקוליתית – (מיוונית חלקוס=נחושת, ליתוס=אבן), זמנה מוגדר בין השנים האלף החמישי ועד האלף הרביעי לפנה"ס לערך, מאופיינת בבקעת הירדן בעיקר בהתיישבות כפרית בעלת אופי חקלאי. במסגרת סקר הר מנשה התגלו בבקעת הירדן נתגלו למעלה משבעים אתרים המציינים למעשה, עליה יישובית משמעותית לעומת התקופה הקודמת (התקופה הניאוליתית). שטח כלל היישובים הגיע לשבע מאות דונם בקירוב. האוכלוסייה, שהתרכזה בבקעת הירדן, כמעט שלא חדרה לספר המדבר של השומרון ולאזורים הגבוהים של הר השומרון. מאפיינים אותם השימוש היומיומי הנרחב בקרמיקה, כלי אבן וכלי צור, במשק הבית, לצד שימוש מועט יותר בכלי נחושת. הכלכלה התבססה בעיקר על חקלאות דגנים בשילוב מרעה ומעט צייד חיות בר. מרבית היישובים היו יישובי קבע שנפרסו בעיקר לאורכם של הנחלים העיקריים (עוג'א, פצאל, אחמר ופארעה). באזור המחקר כמעט ולא נתגלו, קבורות או מבני פולחן מהתקופה (בשונה מאזורים אחרים בא"י או מתקופות אחרות בבקעת הירדן). המערך החברתי היה, ככל הנראה, שבטי ואיגד את הכפרים השונים לאשכולות יישוב.
אתר טיפוסי לתקופה הכלקוליתית בבקעת הירדן הוא אתר פצאל 2 שהתגלה לראשונה בחפירת הצלה על ידי י. פורת, זוהו שרידי מבנה רבוע וחצר. החל משנת 2006, במסגרת עבודת דוקטורט, נחפר האתר על ידי הארכיאולוג שי בר, אוניברסיטת חיפה ומשנת 2007 מתקיימות באתר חפירות סדירות מידי שנה.
אתר פצאל 2, נמצא בבקעת פצאל, על גבי שלוחה סלעית במדרון דרום-מזרחי, במרכז קבוצה גדולה של אתרי התיישבות מהתקופה הכלקוליתית והוא מתפרס על פני שטח של כמאה ושישים דונם. באתר נחשפו שלוש שכבות, כאשר שתי השכבות הקדומות , II ו-III הן מהתקופה מהכלקוליתית, וזמנה של השכבה העליונה עדיין לא נקבע. הממצאים השונים שנחשפו;שרידי מבנה ועובי קירותיו, חצרות, כלי אבן קרמיקה לאחסון ובהם, קנקני ענק – פיטסים, קנקנים קטנים וכלים לשימוש יומיומי כלי צור -לקציר, עיבוד מזון ועורות, פלכי תוויה – מלמדים על סביבת החיים בתקופה זו. כמו כן, שתי תגליות ייחודיות לאתר זה; הראשון – להבי מגל בטכנולוגיה כנענית הם עדות לקשרי מסחר עם מקור הטכנולוגיה – שבאנטליה, שתורכיה. הממצא השני – שתי צורות קבורה; קבורה בקנקן- הכילה תינוק במהלך חצי השנה הראשונה של חייו וקבורה ללא מיכל קבורה שהכילה עובר. מדובר בקבורה ראשונית, בניגוד לגלוסקמאות ולקנקני הקבורה האופייניים לתקופה בהם נקברו בוגרים.
תקופת הברונזה הקדומה I – היא התקופה הבאה אחרי התקופה הכלקוליתית וזמנה באלף הרביעי לפנה"ס. התקופה מאופיינת בשינויים רבים לעומת קודמתה, במרבית מאפייני התרבות האנושית; בארכיטקטורה אובלית במקום מלבנית, בפריסת האתרים ובנטייה ל"עלות לגובה" ולנטוש את אתרי המישור וגדות הנחלים, בחדירה משמעותית למורדות הרי השומרון -שהיו ריקים קודם לכן ובהעצמה כלכלית בגידולי הזית והגפן. כמו כן, מאופיינת תקופה זו בשינויים רבים גם בכלים המשמשים את האדם במשק הבית: הקרמיקה משתנה משמעותית, נכנסים טיפוסים חדשים שלא היו מוכרים קודם לכן ונעלמים טיפוסים אופייניים של התרבות הקודמת. כלי הצור המשמשים את האדם משתנים והלהב הכנעני הופך לכלי העבודה העיקרי למטלות השונות. יחד עם זאת, כלכלת היישובים אינה משתנה משמעותית והיא ממשיכה להישען בעיקר על חקלאות – גידולי דגנים ומרעה.
בבקעת הירדן הדרומית נחפר אתר ברונזה קדומה I שהשתמר בצורה יוצאת דופן אתר שייח דיאב 2. מיקומו במרכזה ועל מדרונותיה של שלוחת סלעי קירטון חדה, בשולי עמק ואדי פצאל, במרחק כקילומטר דרום מערבית לאתר פצאל 2 ומתפרש על פני שטח של כחמישה עשר דונם. ישנם מספר סיבות לבחירת מיקומו של הישוב על שיפוע המדרון; ניקוז טבעי של מי נגר עילי, ניצול שטח גדול יותר לצרכי חקלאות, בשטח המישורי בקרבת הוואדי, וכן, כדי להרחיק את מכלולי המגורים מסכנת שיטפונות או רטיבות. בחפירת האתר, נחשפו שנים-עשר מכלולי בית-חצר שהן יחידות ארכיטקטוניות-פונקציונאליות למגורים ואחסון בתוך חצר המוקפת קיר. בחצר התקיימה הפעילות המרכזית של משק הבית וכאן הוחזקו גם בעלי החיים. המכלולים, כוללים חצרות אליפטיות, חדרים מקורים ושטחים פתוחים וכל מכלול תחום בגבול מוגדר על ידי סמטאות המפרידות ביניהם. גודלם המשתנה של המכלולים מעיד, אולי, על נכסי בעליהם. יתכן, כי מתקיימת כאן חברה בעלת מאפיינים של ריבוד חברתי-כלכלי. המבנה ארכיטקטוני בשילוב הממצא הקראמי – בעיקר של קנקנים, קנקנים פערורים המשמשים כסירי בישול, וקערות, מסייעים בתיארוך האתר לחלקה הראשון של תקופת הברונזה הקדומה Iב'. בממצא כלי האבן ישנם משקולות נול, אגנים רדודים, מקבות ובעיקר אבני שחיקה לגריסת דגניים. כמו כן, נמצא חלק תחתון של אובניים איטיות המשמשות לייצור קרמיקה. בממצא כלי הצור בולטת עדות לקיומה של תעשיית-ייצור כלים בהם בולטים בעיקר כלי קציר וכלי חיתוך וביתור, המשמשים בעיקר בתעשיית עיבוד והכנת המזון. ממצא העצמות (הפאונה) שנתגלו באתר, בעיקר של עזים וכבשים, כמו גם, עצמות חזיר, בקר וחמור, עולה כי לכלכלה המקומית שהתבססה על חקלאות דגנים, נוסף גידול בעלי חיים ורעייה. השתמרותם של כלי האגירה והבישול הגדולים, מיעוט השתמרותם של הכלים הקטנים והניידים יותר, היעדרו ממצא ייחודי ואי זיהוי סימני חורבן, יתכן כי מעידים על נטישה מסודרת של האתר לקראת סופה של תקופת הברונזה הקדומה .I הדבר עשוי להיות כחלק מהירידה המשמעותית בהיקף ההתיישבות בבקעת הירדן על חשבון התעצמות מורדות ההר המרכזי. סופה של התקופה מאופיין בירידה כללית במספר היישובים (בעיקר בבקעת הירדן עצמה) ובראשית הופעתם של מרכזים קטנים מבוצרים (אלה הערים הראשונות בארץ ישראל).
ממצאי המחקר האזורי והחפירות הארכיאולוגיות מראים כי בקעת הירדן, במהלך האלפים החמישי והרביעי לפנה"ס, הייתה מרכז התיישבותי חשוב. נמצאו כאן אתרים רבים משתי התקופות הנדונות; הופיעו כאן לראשונה בדרום הלבנט טכנולוגיות חדשות דוגמת הלהב הכנעני; וכאן קיימת עדות לראשית תופעת העיור בארץ ישראל כבר בשלהי האלף הרביעי לפנה"ס.
היישוב בתקופת הברזל – תקופת ההתנחלות בבקעת הירדן – זמנה של תקופת הברזל מוגדר בין תום תקופת הברונזה המאוחרת, משנת-1200 לפנה"ס, עד לחורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. נהוג לכנותה גם בשם "התקופה הישראלית" וזאת, בשל חשיבותם של האירועים הקשורים בתולדות העם והארץ, למן חדירת השבטים וחציית הירדן, ראשית ההתנחלות, עד הקמת הממלכה וחורבן הבית הראשון. מקובל לחלק את רצף האירועים בתקופה זו לשתי תקופות משנה; תקופת הברזל הראשונה – בין השנים 1200 – 1000 לפנה"ס, המקבילה לראשית התנחלות שבטי ישראל בארץ, ולתקופת השופטים עד לימי המלך שאול. תקופת הברזל השנייה – בין השנים – 1000 – 586 לפנה"ס הכוללת את כל תקופת המלוכה עד לחורבן בית המקדש הראשון. במסגרת סקר הר-מנשה, נתגלו בבקעת הירדן, מאה ושלושים אתרים מתקופת הברזל 1. מיקומם של אתרים אלה, ברצועה צרה, שבין נחל בזק בצפון לואדי נועיימה, בדרום – אורכה שישים וחמישה ק"מ ורוחבה נע בין ק"מ אחד בצפונה עד לחמישה ק"מ בדרומה. עובדה זו, של ריבוי אתרי התיישבות בבקעת הירדן, המתייחסים לתקופת הברזל 1, הינה עדות למהפכה התיישבותית גדולה שאפיינה את התקופה ואשר תרמה גם לשינוי בגישה ובתפיסת המחקר הארכיאולוגי של האזור. רוב האתרים הם מתחמי מרעה ושימשו כבסיס למכלאות לצאן. סביבם עמדו אהלי המשפחה או השבט. מסקנה זו נובעת מהחרסים סביב המתחמים ומהשוואה למאהלי בדווים בני ימינו, הזהים במבנם ובתפקודם. חלק אחר מהמכלול הם כפרים עם מתחמים וחצרות, כשלב מעבר מנוודות ליישוב קבע ראשוני.
תגלית מפתיעה בסקר הארכיאולוגי של בקעת הירדן הם מתחמים גדולים המצויים במרחב שבין שדות מושב ארגמן לסרטבא. בצורתם מזכירים המתחמים צורה של סנדל או נעל ולכן כונו בשם מתחמי "כף הרגל". הם נחפרו, אחד מהם – "גילגל ארגמן" – שוחזר. תאריך בנייתם מתייחס למאות 12-13 לפנה"ס, קרי; ראשית כניסת שבטי ישראל לכנען – משותף לכולם. חשוב לציין כי, פרט לאלה, לא נמצא עד עתה שום אתר בעל צורה דומה, לא בארץ ולא במזרח הקדום.
אתר "גלגל ארגמן" – ב י ד ' ת א – ש ע ב – Bedhat esh-Sha'ab, נמצא בעמק צר כקילומטר דרומית-מערבית למושב ארגמן. האתר נתגלה כבר בשנת 1989 ובין השנים 2002-2003 נחפר המקום בהנהלתו של דרור בן-יוסף ממכון זינמן לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, שגם פרסם את החפירה. שטח של האתר כשנים-עשר דונם, על מדרון סלעי, למרגלותיו של רכס ראס-ח'רובה. צורת המתחם מעין סנדל או נעל, כאשר הכניסה נמצאת בחלקו הצר. בחלקו הצפוני של המתחם, יתכן כי מדובר בבמה אשר שימשה לצרכי פולחן. מרכיב חשוב אחר הוא המסלול או 'דרך התהלוכות' המקיפה בחצי עיגול את ה"עקב" ובנויה משתי שורות של אבנים גדולות במרחק זו מזו, עם מילוי מורם ושרידים של ריצוף בפנים. הצורה המיוחדת, 'דרך התהלוכות' וה'במה', מייחדים את המקום כאתר פולחני לכינוסים עונתיים המאפיינים אוכלוסייה נוודית ונוודית למחצה שחייתה בבקעת הירדן לארכה של תקופת הברזל. גם מספר החרסים שנמצאו באתר ומגוונם אינם תואמים העצמה ארכיטקטונית, דבר המעיד על שימוש חלקי ולא כמקום יישוב קבוע. הקמתו למרגלותיו של מדרון סלעי, הבנוי מדרגות, נובעת מהצורך באבני בניה, אך גם, ואולי לא פחות מכך, מעיצובו כ'פרוטו-תיאטרון'. במקום כזה יכול הקהל לשבת ולהתבונן, ואפילו להשתתף, בטקסים שנערכו לרגליו. ואמנם, מהמדרון הנ"ל נשקף האתר בכל רחבו וארכו. במקרים רבים מציין המקרא את קיומם של אתרים מסוג זה. הכוונה ל'גילגלים' למיניהם שם נערכו התכנסויות ופעילות פולחנית.
על פי הממצא הקירמי, ניתן לתארך את זמן הקמתו לסוף המאה ה-13 או בראשית המאה ה-12 לפנה"ס. האתר היה בשימוש מאות שנים, ככל הנראה כאתר פולחן, כמקום התכנסות ועליה לרגל. בבניית האתר הושקעו מחשבה ועבודה רבה, מעיצובו ותכנונו נראה כי מדובר בצורה סימבולית, אשר מטרתה לבטא רעיון כלשהו.
שני מתחמים נוספים שנתגלו בבקעת הירדן, הדומים במאפיינים לאתר זה; מתחם יפית – המשתרע על שטח של כחמישה דונם, ונמצא בעמק למרגלות המתלול המזרחי של הסרטבה, מערבית למרכזו של מושב יפית שבבקעת הירדן, וכן, מתחם משואה – למרגלותיו המזרחיים של גוש הסרטבה. חשיבותם של אתרים אלה, נובעת מהימצאותם באזור זה בלבד. וכפי שצוין, לא נמצאו להם מקבילות במקומות אחרים בעבר הירדן, סוריה ובלבנט בכלל, או באתרים אחרים בארץ ישראל המתייחסים לתקופת הברזל הראשונה והשנייה, הם ייחודים לאזור וליוו את בני ישראל כמקומות התכנסות ופולחן בראשית דרכם בארץ כנען.
תקופת הבית השני – מתחילה למעשה עם שיבת ציון מבבל כאשר כורש, השליט הפרסי, מאפשר את הקמתה של אוטונומיה יהודית שמרכזה בירושלים. במהלך תקופה זו שהסתיימה עם כיבוש ירושלים והרס בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, מרדו היהודים פעמיים בשלטונות. המרד הראשון היה מרד החשמונאים בשלטון היווני ובעקבותיו הקומה מדינה יהודית עצמאית. המרד השני שפרץ בשנת 66 לספירה היה נגד השלטון הרומי והוביל לחורבן המדינה היהודית והרס בית המקדש בירושלים.
תקופת החשמונאים עד חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה – עם סיום המערכות הצבאיות לכיבוש והרחבת המדינה החשמונאית, התפנה אלכסנדר ינאי לבניית מערכת מבצרים להגנה על גבולה המזרחי של ממלכתו מחד, ומבני פאר, מאידך. מתחם ארמונות החורף שבנה ביריחו הפך אותה לעיר מרכזית בה התגוררה האליטה של המדינה החשמונאית ובכלל זה, נמנו אף בני משפחת המלוכה ומשפחות הכוהנים. ארמונותיהם של המלכים החשמונאיים, כמו גם ארמונותיו של הורדוס, נתגלו ממזרח לעיר יריחו במוצא הקניון של ואדי קלט אל בקעת הירדן.
לאורך בקעת הירדן וחופי ים המלח הקימו החשמונאים, בימיו של אלכסנדר ינאי, מבצרים שנועדו לשמירה על גבול המדינה. המבצר הצפוני ביותר בשרשרת המבצרים ואחד הגדולים והחשובים ביותר הוא מבצר אלכסנדריון בפסגת הסרטבה. שרשרת המבצרים ממשיכה לכיוון דרום, לשני מבצרים נוספים – מבצר דוק ומבצר קיפרוס שמיקום ממערב ליריחו ומצודת הורקניה שנמצאת בבקעת נבי מוסא. המלך הורדוס, ניצל כהלכה את התנאים הטבעיים השוררים בבקעת הירדן. גם הוא בנה את ארמונותיו במוצא ואדי קלט, ממערב ליריחו, ליד ארמונות החשמונאים והשתמש במי המעיינות של ואדי קלט להשקיית גני הארמון. יריחו, הייתה בתקופה זו בירת מחוז בארץ יהודה. אותה חכר מידי קליאופטרה אשר קיבלה אזור זה מידי אנטוניוס, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים א', יח', ה). במרכז בקעת הירדן הוא בונה את הישוב פצאליס על שם אחיו. בנו של הורדוס, ארכילאוס בונה גם הוא ישוב חדש, המזוהה עם ח'רבת אל-ביודאת שמצפון לכפר עוג'א כיום. הן פצאל והן ארכילאוס, נמסרו במאה הראשונה לספירה, לליויה, אשתו של הקיסר אוגוסטוס. בראשית המרד הגדול של היהודים ברומאים, שפרץ בשנת 66 לספירה, נשרף ארמון המלך ביריחו (מלחמת היהודים ב' ד' ב') והמורדים כבשו והרסו את מצודת קיפרוס בדרך העולה מיריחו לירושלים (שם. ב', יח', ו'). עם הזמן, הפכה יריחו לאחד מששת מחוזות הארץ והופקד עליה יוסף בן שמעון ששימש כשר הצבא (שם. ב', כ' ד'). בהמשך המרד, עם התקדמות הצבא הרומי מהצפון לכיוון ירושלים דרך בקעת הירדן, ניסו היהודים להשמיד את צמחי האפרסמון ששימש לייצור בושם והיה סוד עושרו של האזור. בשנת 68, מסיים הצבא הרומי את כיבוש בקעת הירדן ויריחו ונערך להמשך דיכוי המרד וכיבוש ירושלים.
התקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזאנטית – לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן ירושלים המשיך הצבא הרומי לחנות במספר מחנות צבא בבקעת הירדן. החל מהמאה הרביעית לספירה, מקבל האזור הדרומי של בקעת הירדן משמעות חדשה, וזאת, בעקבות הפיכת הנצרות מדת נרדפת לדת המדינה שאומצה על ידי הקיסר קונסטנטינוס הגדול. החיפוש אחר המקומות שבהם פעלו ישו ותלמידיו, הביא לזיהוי אתר הטבילה, שממערב ליריחו, כמקום שבו הטביל יוחנן את ישו במי הירדן. מנזרים רבים הוקמו בעיקר בחלק הדרומי של בקעת הירדן, ממזרח לעיר יריחו, שהפכה בעיקרה לעיר שרוב תושביה נוצרים. ההתיישבות הנוצרית לא הוגבלה לאזור יריחו בלבד, אלא, התפשטה צפונה ובמחקרים הארכיאולוגיים נמצאו שרידים של כנסיות ומנזרים רבים באזור. לא רק התיישבות נוצרית הייתה בבקעת הירדן בתקופה הביזאנטית. באזור יריחו מוכרת לפחות קהילה יהודית אחת גדולה שישבה בישוב העתיק נערן שממערב ליריחו.
התקופה המוסלמית הקדומה – בראשית המאה השביעית לספירה, נכבשת ארץ ישראל על ידי המוסלמים מידי הביזאנטיים. הנזירים, שחלקם הגדול היו ילידי אסיה הקטנה, עוזבים את ארץ ישראל ומנזרים רבים ננטשים. בבקעת הירדן ממשיכים חלק מן המנזרים להיות פעילים גם לאחר הכיבוש המוסלמי, ולמעשה, חלקם פעילים עד היום, דוגמת המנזר בדיר חג'לה והמנזר בקרנטל. יש לזכור, שעד ראשית שנות השבעים, היה גם המנזר באתר הטבילה-קצר אל יהוד, פעיל והתגוררו בו נזירים.
יש לציין כי, השלטון המוסלמי ראה את הפוטנציאל החקלאי הגדול הטמון באזור ופיתח את בקעת הירדן. בית המלוכה האומאיי, הקים מצפון ליריחו ארמון מפואר הידוע בשם ארמון הישאם. ברחבי הבקעה ובעיקר באזור ביקעת פצאל, הוקמו חוות חקלאיות ושוכללה מאד מערכת המים שהובילה מים מהמעיינות שבואדי אל השטחים החקלאיים. שרידי אמות מים אלו ניכרים בכל האזור. צורה אחרת של איסוף מים בתקופה זו הייתה מערכת של פוגארות – בארות שרשרת. בבקעת הירדן, נחשפו שלוש מערכות מעין זו בשדות פצאליס אשר מכל אחת יוצאת אמת מים בכיוון כללי ממערב-למזרח.
תקופת השלטון העות'מאני – בארץ ישראל – החלה ב- 1517, עם כיבוש הארץ מידי הממלוכים. העות'מאניים חלקו את ארץ ישראל לארבעה מחוזות שליטה (סנג'קים); עכו ושכם – שהיו כפופים למרכז השלטוני בביירות, ירושלים ועזה – שהיו כפופים ישירות למרכז השלטון בקושטא. בשל קשיי שלטון – כלכליים וניהוליים, הזניח השלטון העות'מאני את פיתוחה של ארץ ישראל ואף הכביד את ידו על הישוב היהודי. כמו כן, לא היה בכוחו של השלטון לאכוף בטחון וסדר, במיוחד באזורי הספר. אם בתקופות קודמות ידע האזור פריחה ושגשוג, הרי שעתה היה לאזור שומם, מוזנח וננטש על ידי מתיישביו. האזור היה נתון לפשיטות שוד וגזל של שבטים נוודים רועי צאן שהטילו חיתתם על האזור כולו. פשיטות אלו ושוד עוברי האורח, נועדו לספק לבדווים מזון בתקופות של בצורת קשה. דבר זה התאפשר, כאמור, בשל היעדר שלטון מרכזי חזק, ובשל קרבתה הגיאוגרפית של הבקעה לאזורי המדבר. יש לזכור כי, פשיטתם האחרונה אירעה לקראת סיומה של תקופת המנדט הבריטי, בימי הבצורת של קיץ 1947, אז הגיעו הבדווים אף לעמק יזרעאל. עדויות למצב זה, מצויות בספרות הנוסעים של המאה התשע-עשרה. כך לדוגמא, כותב הכומר ה.ב. טריסטרם, חוקר ארץ ישראל, ביומן המסע שלו, לאחר ביקורו בבקעה: "שנים אחדות קודם היה כל הע'ור בידי הפלחים, וחלק ניכר ממנו עובד לגידול חיטה. עתה, כל הע'ור היה בידי הבדווים, שלא עסקו בחקלאות, מלבד בחלקות אחדות שעיבדו עבדיהם. עם הבדווים בא שלטון אי-החוק, ונעקרה כל הסמכות השלטונית התורכית. אין ממשלה מוכרת עתה בצד המזרחי. . . ארץ ישראל תוחרב ותוסגר לנודדים".
בשלהי המאה התשע-עשרה, מצוקתו הכלכלית של השלטון העות'מאני גברה; הן בשל קשיים בגביית מס מן האריסים המקומיים והן ממצבה המתדלדל של קופת הסולטאן. אז מוצעות למכירה קרקעות הראויות לעיבוד חקלאי, באזור יריחו. עבור היישוב היהודי הייתה זו שעת כושר נדירה לרכוש שטחי קרקע נרחבים באזור. את ניצניה של ההתעניינות היהודית לחידוש ההתיישבות ביריחו וסביבותיה, ניתן לזהות כבר בשנת 1839, כאשר הפנו יהודי הארץ בקשה למשה מונטיפיורי, לסייע להם לרכוש אדמות באזורים בהם קיים פוטנציאל להצלחה. סביב שאלת חידוש הישוב היהודי ביריחו, מתפתח דין ודברים בעיתונות המקומית של אותה התקופה; ה"מגיד" ו"חבצלת" – והם טורחים לדווח על כל התפתחות בנושא, במיוחד קריאות בעד ונגד הרעיון. במהלך השנים היו מספר יוזמות בנושא, אך אלה לא הגיעו לכדי מימוש. בשנת 1875 , נעשה ניסיון מחודש לקדם את היוזמה להתיישבות ביריחו על ידי דמויות מוכרות ובולטות בקרב ה"יישוב הישן" בירושלים, בעלי אוריינטציה דתית עמוקה ולצידם היו פעילי ציבור בעלי רקע עסקי, ארגוני או מנהיגותי כמו – הסוחר בן-ציון ליאון, יהושע ילין ויואל משה סלומון, אשר הקימו את "החברה לרכישת אדמות יריחו", שלאחר מכן שונה שמה לחברת "פתח תקווה". הם גייסו כספים ואף הצליחו להניע את מתחריהם לרכישה זו – הפטריארך הארמני ומוסא פאשה אל חוסייני, ולשכנעם שלא לקנות את הקרקע. אך בשל טעותם של מנהלי החברה, כפי שמספר יהושע ילין בזיכרונותיו, אשר אל אף היותם נתינים זרים, סרבו לרשום את חברתם וכספם על שם אזרח עות'מאני, ורשמו עצמם כרוכשים – לא יוצאה העסקה אל הפועל. גם ניסיונו של הרב שולמן, שהשיג בשנת 1882, פירמאן להתיישבות יהודים בכיכר הירדן, נדון לכישלון. עם זאת, כיסופי ההתיישבות באזור יריחו לא גוועו ובנושא החלו להתעניין אף דמויות המזוהות עם התנועה הציונית כמו;ב.ז.הרצל, אהרונסון, ד. לבונטין, הד"ר ארתור רופין ואחרים.
בשנת 1917, בתום מלחמת העולם הראשונה, הסתיים השלטון העות'מאני ושנה לאחר מכן, קבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל.
התיישבות בבקעת הירדן במחצית הראשונה של המאה העשרים – אתוס ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן, בא לידי ביטוי בהקמתו של קיבוץ בית-הערבה על קרקעות הזיכיון של חברת האשלג בים המלח. בית-הערבה סימל בעבור בני דורו, את הלהט האידיאולוגי שבמעשה ההתיישבות – תמצית ההוויה הציונית בארץ-ישראל. אך למרבה הצער, הסתיים בנטישה. בשנת 1939, פורסם ה"ספר הלבן" שאסר רכישת קרקעות והקמת ישובים יהודים בארץ ישראל, תחת שלטון המנדט הבריטי. לכן הוקם הקיבות על אדמות הזיכיון של מפעלי האשלג בים-המלח, באזור מבודד, באדמה צחיחה ורוויית מלח, אשר העמידה בפני המתיישבים אתגרים רבים. כנגד כל הסיכויים יכלו למקום והצליחו; פיתחו שיטה לשטיפת הקרקע מהמלח, הקימו גן-ירק, בריכות דגים, גידלו בחממה והפריחו את המקום . ביום 29 בנובמבר 1947, עם הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה, נותר אזור צפון ים-המלח וקיבוץ בית-הערבה, מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. בידודה של בית הערבה הלך וגבר, ככל שהתקרב מועד עזיבת הבריטים גבר הלחץ. בליל ה 15- במאי, הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. המדינה קמה וקיבוץ בית הערבה נותר מחוץ לגבולותיה. למחרת, היום, ב-16 במאי הגיעה הוראת הפינוי. חברי בית הערבה החלו להתארגן לעזיבה מהירה של המקום. הילדים פונו במטוס לתל-אביב וחברי הקיבוץ נגררו בלילה על גבי אסדות לכיוון סדום, מותירים מאחור את יישובם הרוס ועזוב. בשנות קיומו, התאמנו כאן חברי הפלמ"ח ומכאן יצאו לפעולת "ליל-הגשרים" בגשרי הירדן. כמו כן, בשל קירבתו לגדת נהר הירדן, היה לנקודת מעבר לעולים מארצות המזרח שעשו דרכם ברגל לארץ ישראל. כיום, את הזיכרון היחידי לקיומו של קיבוץ בית הערבה במקום, מציינים ארבעה קברים על גדתו המערבית של הירדן בסמוך לגשר עבדאללה; כאן נקברו שני ילדים מילדי הקיבוץ שנפטרו, חבר נוסף שמת מקדחת ועולה מעיראק שחצה את הירדן, נשק לאדמת ארץ-ישראל ונפח את נשמתו באחת.
בין השנים 1948 ועד 1967, הייתה בקעת הירדן תחת שלטון ממלכת ירדן. חלק מהפליטים שברחו בעת מלחמת העצמאות בחרו להתיישב סביב העיר יריחו. הממשל הירדני השקיע בעיקר בפיתוחה של בקעת הירדן המזרחית ולשם כך, הקימו מפעל השקיה גדול, באמצעות תעלת הע'ור והובילו מים מהירמוך לשדות החקלאיים בצפונה של בקעת הירדן המזרחית. בעקבות מלחמת ששת הימים ברחו רוב תושביה של בקעת הירדן המערבית ומספר תושביה הגיע לכ-9000 נפש בקירוב והתרכז ביריחו וסביבתה, באזור הג'פטליק במרכז הבקעה ובאזור ברדלה בצפונה.
חקלאות בבקעת הירדן
כללי – בבקעת הירדן קיימים שרידים להתיישבות חקלאית כבר מהתקופה הכנענית. בימי בית שני, ובעיקר בתקופת החשמונאים והמלך הורדוס, בעזרת טכנולוגיות חדשות לתקופה, נבנו אמות מים משוכללות להשקיה אשר אפשרו את הרחבת שטחי הגידול שבאו לידי ביטוי בשטחי שלחין, צמחי בושם ומרפא, כרמים ומטעים, בעיקר תמרים. לאחר ימי שפל בתקופה הצלבנית, התחילו בסוף התקופה העות’מאנית לעבד מחדש את אדמות הבקעה בהיקפים שונים, עד היום.
ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן אשר החלה בשנת 1968, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, הושתתה על חקלאות כבסיס כללי לאזור. יישובי הבקעה ערוכים בשני גושים התיישבות, האחד – לאורך כביש 90 – ישובי הבקעה התחתונה, השני – ישובי המורדות המזרחיים של הרי השומרון לאורך כביש אלון. אזור המורדות שונה מבחינת תנאי האקלים והתפתחה בו חקלאות שונה מזו של ישובי הבקעה התחתונה.
בשנת 1980 ניתן האישור לפיתוח חקלאי באזור גאון הירדן – המדרגה התחתונה של בקעת הירדן בסמוך לאפיק הזרימה של נהר הירדן. לפיתוח אזור גאון הירדן שני היבטים חקלאיים חשובים: הראשון – הצורך בעתודות קרקע לחקלאות הן ליישובים הקיימים והן לאלה המתוכננים לעתיד; השני – ניצול מי הירדן הנחשבים למים נחותים והזורמים ללא שימוש לים המלח, להשקיית גידולים חקלאיים – בעיקר תמרים וגידולי מספוא.
גורמים המשפיעים על פיתוח החקלאות בבקעת הירדן – מיקומה הגיאוגרפי של בקעת הירדן ותנאי האקלים המיוחדים של האזור, הם העושים את החקלאות לענף כלכלי מוביל באזור: הטמפרטורות הגבוהות מאפשרות הבכרה מוקדמת באביב וגידולים אפילים בסתיו, ולכן התמורה הכלכלית גבוהה. בנוסף, קרינת שמש גבוהה משפיעה לטובה על איכותם של פירות, ירקות ופרחים ומאיצה את צמיחתם, ומיעוט משקעים ולחות יחסית נמוכה תורמים לנגיעות נמוכה ממחלות, וכתוצאה מכך ליבולי איכות. עם זאת, חלק מתנאים אלה, מקשים ומכבידים על החקלאים: תחת חלק גדול מקרקעות הבקעה יש קרקעות חוואר מלוחות שנוצרו ממשקעי ימות מלוחות שכיסו בעבר את הבקעה. הדבר מקשה על התפתחות גידולי ירקות וכרמים וגורם להמלחת הקרקע. לפתרון הבעיה נדרשות שטיפות קרקע והשקיה בכמויות גדולות. הטמפרטורה הגבוהה המהווה יתרון בחורף (18 – 20 מעלות בממוצע), הופכת בקיץ (37 – 38 מעלות בממוצע) לחיסרון משמעותי. לאקלים הקשה תורם בין השאר משטר הרוחות המנשבות בעצמה מכיוון ההרים במערב, מגבירות את קצב ההתאדות והיובש (2,000 מ”מ בשנה), דבר המגביל את האפשרות לגדל דבר מה בקיץ. החקלאות כולה מבוססת על השקיה מלאכותית. לרשותם של החקלאים עומדים שני מקורות מים. מקור אחד הוא מים שפירים בכמות מוגבלת המגיעים מקידוחים של חברת מקורות, ואינם מספיקים בעונות הלחץ. כמו כן, עקב שאיבה אינטנסיבית יורד מפלס המים משנה לשנה וגורם להמלחת המים ולהשבתת שאיבה. מקור מים נוסף הוא מים נחותים, הכוללים מי שיטפונות האמורים להגיע בחורף מאזור שכם למערכת מאגרי תרצה באזור גאון הירדן; מי ירדן – מים ברמת מליחות גבוהה מאוד המתאימים רק לגידול תמרים; מי קולחין מושבים – המגיעים מאזור מזרח ירושלים, דרך נחל האוג ובעתיד גם דרך נחל הקדרון. מפעל מים זה, המזרים כבר כיום מים מושבים להשקיית התמרים, נמצא בשלבי פיתוח מתקדמים ואמור לתת מענה לענף התמר בבקעה.
חקלאות שנות 2000 בבקעת הירדן – החקלאות החדשה בבקעת הירדן עברה במשך השנים שינויים רבים, נבחנו גידולים מגוונים תוך משברים כלכליים שלוו בהחלטות הקשורות בהתמוטטות ענף זה או אחר. כיום, 30 אחוז מבתי האב בבקעה עוסקים ישירות בחקלאות, כאשר עוד כ- 30 אחוז מתפרנסים משירותי עזר לחקלאים – בבתי אריזה, בתי קירור, חברות הובלה, שירותי משרד וכדומה.
ערך הייצור החקלאי של בקעת הירדן נאמד בכ- 500 מיליון שקל וגודל השטח המועבד מקיף 35,000 דונם.
ההתפתחות המהירה של טכנולוגיות אגרוטכניות, הדרכה טובה ומקצועית ומערכת של מחקר ופיתוח (מו"פ) עצמאית בבקעה, הביאו לפני כחמש שנים ליציבות בכמה ענפי גידול מרכזיים, ההולכים ומתרחבים מדי שנה:
תמרים – בבקעת הירדן נמצא האזור הגדול ביותר בארץ של תמרים. למעלה מ- 17,000 דונם, רובם מהזן מג’הול הנחשב לזן המבוקש ביותר בשוקי העולם. כ-80 מיבול התמרים מיועד לייצוא.
ענבי מאכל – בבקעה נטועים כ – 4,000 דונם ענבי מאכל, כאשר הענף שסבל בעבר ממשבר מתמשך הולך ומתרחב מדי שנה. כ – 70 אחוז מהתוצרת מיועדת לייצוא שהם כמחצית מכמות ענבי המאכל המיוצאים כל שנה ממדינת ישראל. עיקר הגידול מבסס על הזן S.B.S EARLY SWEET שהנו פרי פיתוח של חוקרי מו”פ בקעת הירדן וכיום הוא המבוקש ביותר בשוקי העולם. גם שיטת הגידול תחת כיסוי בית רשת, הייחודית לזן הנ”ל, פותחה על ידי מדריכי הגידול באזור וחוקרי מו”פ בקעת הירדן.
פלפל – הגידול העיקרי של ענף הירקות בבקעה עומד היום על היקף של כ – 4000 דונם ונמצא במגמת הרחבה ניכרת. מגוון רחב של זני פלפל עתירי יבול בכל הצבעים ובאיכות גבוהה גדלים בעיקר בקרקע מקומית ובסוגי מבנים שונים – בתי צמיחה ובתי רשת ומנהרות. לכך מתווסף גם גידול הפלפל בשטח הפתוח, בעיקר בסתיו ובחורף. תקופת הגידול הארוכה של הפלפל מביאה לעונת שיווק ארוכה של כשמונה חודשים בשנה (נובמבר-יוני), הרוב לייצוא, אך גם לשוק המקומי, בעיקר בסתיו ובתחילת הקיץ.
תבלינים ירוקים – ענף התבלינים הטריים בבקעת הירדן משתרע על שטח של כ – 4,000 דונם. כל היבול מיועד לייצוא ומהווה כ – 40 אחוז מסך התבלינים שמייצאת מדינת ישראל. גידול התבלינים נמשך על פני כל ימות השנה, כאשר בעזרת מערכת המחקר המקומית של המו”פ ובשיתוף מדריכי הגידול, פותחו במשך השנים שיטות גידול מותאמות לקיץ החם של הבקעה. בכך נוצר גם רצף שיווק לתקופה שבה התוצרת הישראלית היא הבלעדית בחו”ל. על המגדלים לעמוד בתקני הייצוא הגבוהים ביותר, תוך הקפדה על ניקיון מוחלט ממזיקים, שימוש מבוקר ומינימאלי בחומרי הדברה, ותקן מחמיר של בתי אריזה וקירור. מיני תבלינים עיקריים: ריחן (בזיליקום), רוקולה, מנטה (נענע), טרגון, עירית.
ענפי חקלאות נוספים – עגבניות שרי, חצילים, פרחים, הדרים, זיתים, פטם, הודים, רפת, עזים וכבשים.
מחקר ופיתוח – מו"פ חקלאי בבקעת הירדן
מו”פ בקעת הירדן הנו יחידת מחקר ופיתוח חקלאי אשר הוקמה בשנת 1983 על ידי החטיבה להתיישבות, משרד החקלאות והמועצות האזוריות בקעת הירדן ומגילות. המו”פ מהווה מנוף לפיתוח החקלאות בבקעה ועוסק ביצירת ידע חדש ויישום ידע קיים, תוך ניצול היתרונות היחסיים של האזור.
לרשות המו”פ עומדים צוות חוקרים ותשתית של תחנת הניסיונות “צבי” שליד קיבוץ גלגל. פעילות המו”פ מתבצעת תוך שיתוף פעולה הדוק עם מדריכי משרד החקלאות, חוקרים ממינהל המחקר החקלאי ומרכזי המחקר בארץ ומחוצה לה.
המו”פ מקיים קשר הדוק והיזון חוזר בין המגדלים, החוקרים, המדריכים ואנשי השיווק.
מטרות – שיפור גידולים קיימים, התאמת גידולים וזנים חדשים לתנאי האזור בעונות שיווק מועדפות, פיתוח טכנולוגיות חדשות, העברת ידע טכנולוגי שפותח במו”פ ובמוסדות מחקר אחרים ישירות לחקלאי האזור ובאמצעות מערכת ההדרכה, ייעול השימוש במים שפירים ובמי קולחין, ופיתוח החקלאות באזור תוך שמירה על איכות הסביבה.
