ארכיאולוגיה

בקעת הירדן היא בקעה ארוכה שגבולה (המדיני) המזרחי הוא נהר הירדן, המערבי – מורדות יהודה, השומרון והגליל התחתון המזרחי, הדרומי – צפון ים המלח, והצפוני – הכינרת. אורך הבקעה כ- 100 ק”מ בקו אווירי, אך פיתולי הירדן מגיעים לאורך כפול בערך.

בקעה צרה וארוכה זו שאקלימה צחיח, מועטת בגשמים וחמה מאוד בחלק לא קטן מימות השנה. לאורך הבקעה מעיינות מעטים השופעים לאורך כל השנה. במרכז הבקעה, הכוללת גם את המורדות המערביים של עבר הירדן, מצוי נהר הירדן שבעבר זרמו בו מים רבים בין הכינרת לים המלח והוא היווה גורם להתפתחות היישוב באזור.

הבקעה שימשה בעבר, כמו גם היום, אזור מעבר מבקעת בית שאן בצפון לבקעת יריחו בדרום (כביש 90), במקביל לתוואי העמק, וממזרח – מעבר הירדן מערבה לאזור הנושב בשומרון וביהודה. בין שני גושי התיישבות אלה חיברו דרכים ראשיות ומשניות שחצו את נהר הירדן בנקודות מעבר מסוימות, שבהן ניתן לעבור בבטחה את הנהר הזורם.

נתוני הקרקע והטופוגרפיה מחד והאקלים מאידך גרמו לכך שההתיישבות בבקעה לא הייתה צפופה כמו בארץ הנושבת בהר, ממערב או ממזרח לה. לא נבנו בה ערים גדולות המוכרות מחבלי ארץ אחרים. ההתיישבות הייתה בעיקר מסביב למעיינות, בסמיכות לערוצי נחלים זורמים, בסביבות הירדן ומעבריו ובכוכי סלעים הנמצאים בקו המגע שבין מורדות ההר לבין כיכר הירדן. האוכלוסייה ששהתה במקום הייתה ברובה אוכלוסיית נוודים שבאו למצוא מרעה. קשה לכמת אוכלוסייה זו וקשה לאבחן אותה בשטח, כיוון שהיא לא הותירה שרידי תרבות חומרית.

המחקר הארכאולוגי שנערך בבקעת הירדן במהלך 150 השנים האחרונות היה מגוון. המחקרים הראשונים נעשו במהלך המאה ה-19, על ידי רובינסון (1853) וגרן (1870), וכן על ידי אנשי הסקר הבריטי וחוקרים אחרים. עיקר העבודות שנתנו תמונה יישובית באזור נעשו מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בסקר “החירום” שנערך על ידי כוכבי, בהשלמה שערך פורת, ובעבודת שדה שערך אילן שפורסם בספר על בקעת הירדן.

העבודה המקיפה והיסודית ביותר נעשתה באזור על ידי פרופ’ אדם זרטל, במסגרת הסקר של הר מנשה. בשנים האחרונות פורסמו תוצאות עבודותיו בסדרה של ספרים המאירים את סיפור התיישבות האדם בעבר בחבל ארץ זה (משם הנתונים העדכניים לרשימה זו).

מן הנתונים שנאספו בסקרים עולה תמונת התיישבות מגוונת שניתן לסכם אותה בכמה עקרונות מנחים: ההתיישבות לאורך הבקעה הייתה ביישובים קטנים או במתחמי רעייה; גושי ההתיישבות העיקריים היו באזור בקעת בית שאן ובאזור נחל תרצה (צומת הג’יפתליק) והעמק שמסביב לסרטבה (אזור מושב פצאל), בהם היו מים זמינים לאורך כל ימות השנה.

צפיפות ההתיישבות בבקעה בתקופות הקדומות מתחלקת מטבע הדברים לאזורים מיושבים בצפיפות יחסית (פשטי הנחלים וסביב מעיינות) ואזורים דלי התיישבות (מערות ושטחים פתוחים). התמונה הכללית המתקבלת היא של התפתחות ושגשוג לעומת תקופות של נסיגה וניוון. שיא ההתיישבות באזור בתקופות הקדומות היה בתקופת הברזל (הישראלית, 722-1000 לפסה”נ). על פי הנתונים שמציין זרטל יש עלייה במספר האתרים המיושבים, בשלב הראשון ל- 60 אתרים שבהם נמצאו ממצאים ועד לשיא שבו נמצאו כ- 90 אתרי התיישבות. מגמה זו משקפת את השינוי שהתרחש באזור עם כניסת בני ישראל לארץ דרך בקעת הירדן, ומעידה על חשיבותה של הבקעה במערך ההתיישבות כפי שראו אותה בממלכת שומרון בתקופת המלוכה.

לאחר הפלישה האשורית (בשנת 722 לפסה”נ) ונפילת ממלכת שומרון הייתה ירידה משמעותית ביותר במספר האתרים שבהם נמצאו שרידי פעילות בבקעה: מ-90 אתרים לאתרים ספורים בלבד, כלומר האוכלוסייה בבקעה הידלדלה ביותר. ההתאוששות היישובית הגיעה בראשית התקופה ההלניסטית (63-333 לפסה”נ), אז שבו המתיישבים לאזור הבקעות הפוריות ולאזורים הפתוחים.

לסיכום תמונת האדם בבקעה בתקופות הקדומות כפי שעולה מהממצאים הארכאולוגיים, ניתן לומר שההתיישבות בבקעה הושפעה מן היישוב באזור ההר והייתה חלק ממנו. בזהירות המתבקשת, ניתן לציין שכשההתיישבות באזורים ההרריים התפתחה ושגשגה כך גם היה באזור הבקעה וההפך. השינויים הפוליטיים הביטחוניים שהתחוללו באזור השומרון הקרינו והשפיעו על ההתיישבות בבקעה. משום כך נראה שאזור הבקעה בתקופת ההתנחלות, השופטים והמלוכה היה אזור משגשג שהלך והתפתח עד לשיא התיישבותי שהקביל להתיישבות בשומרון. עם נפילת הממלכה הישראלית בפלישה האשורית פחתה גם ההתיישבות בבקעת הירדן. התאוששות ופריחה נוספת התרחשו במהלך התקופה הרומית-ביזנטית, ימי המשנה והתלמוד.