גיאולוגיה

לפני מיליוני שנים חרקה הארץ ורעדה, הרים נפרדו וסדקים נבקעו. מאז, בתהליך ארוך ואטי שנמשך עד ימינו אנו, נוצר אחד מחבלי הארץ היפים בארצנו. כמה מילים על הגאולוגיה שעיצבה את נוף הקדומים של הבקעה.

בקעת הירדן – בין שני לוחות

בקעת הירדן, בין הרי גלעד להרי שומרון, מהווה קטע שאורכו כ- 100 ק”מ בין הכינרת לים המלח, מתוך עמק צר שאורכו כ- 1,000 ק”מ, הנמשך מים סוף עד דרום טורקיה ומכונה בקע ים המלח. בקע ים המלח נוצר לאורך הגבול בין שני לוחות בקרום כדור הארץ – לוח ערב במזרח ולוח ישראל-סיני במערב. לוחות אלה נוצרו לפני כ- 20 מיליון שנה, לאחר שלוח אפריקה – הנע צפונה לעומת לוח אירופה-אסיה – נבקע לאורך ים סוף, המתרחב והולך מאז. הן לוח ערב והן לוח ישראל-סיני נעים צפונה, אך הלוח המזרחי נע מהר יותר בשיעור כחמישה מ”מ בשנה. התנועה בין הלוחות היא בעיקרה אופקית, והיא מתרחשת ברובה על העתקים באורך כמה עשרות קילומטרים שכיוונם הכללי הוא צפון-דרום. אולם לתנועה זו יש גם מרכיב אנכי, ולכן מזה כמה מיליוני שנים משתפלת בקעת הירדן לעומת גושי ההרים שמשני עבריה. את בקעת הירדן מבתרים העתקים שכיוונם צפון-מזרח – דרום-מערב, שרובם אינם מתבטאים בפני השטח.

רעידות אדמה בבקעת הירדן

במבט אזורי, התנועה היחסית בין שני הלוחות היא אמנם רציפה, אך התנועה לאורך העתקים מסוימים בין הלוחות מתרחשת בקפיצות. גושי הסלע משני צדי ההעתקים מתעוותים כתוצאה מן התנועה, והעיוות נמשך עד אשר גושי הסלע נשברים. שבירה זו, המתרחשת בתוך שניות אחדות, מלווה בשחרור של האנרגיה שהייתה אצורה בגושי הסלע בתקופה שבה הם התעוותו. האנרגיה המשתחררת במהירות מתפשטת כגלים בקרום כדור הארץ, ואלה מחוללים רעידת אדמה. בדרך כלל עצמת הגלים רבה יותר בקרבת ההעתק שיצר אותם, והם נחלשים ככל שמתרחקים ממקור הרעידה. מכיוון שבקע ים המלח, ובקעת הירדן כחלק ממנו, הם אזורים המחוללים רעידות אדמה, נרשמות כאן מדי שבועות אחדים רעידות אדמה חלשות (עד דרגה 2), ומדי שנים אחדות נרשמות רעידות אדמה בינוניות (בערך בדרגה 4). במהלך שבועיים בשנת 2006 נרשמו באזור פצאל שתי רעידות אדמה בדרגה 4 ו- 4.4.

מן התיעוד הגאולוגי הפרהיסטורי עולה כי בבקעת הירדן מתרחשות רעידות אדמה חזקות מאוד, בדרגה גבוהה מ- 7, בתדירות ממוצעת של אלפי שנים; מן התיעוד ההיסטורי עולה כי בבקעת הירדן התרחשו רעידות אדמה חזקות, בדרגה גבוהה מ- 6, בתדירות ממוצעת של מאות שנים. רעידות אדמה חזקות, שמקורן בקריעת קרום כדור הארץ לאורך העתקים בבקעת הירדן, התרחשו בשנת 363 לספירה (אז נגרם הרס בבית שאן ובשכם ואף בגליל ובשפלת יהודה) ובשנת 746 או 749 לספירה (אז נהרסה בית שאן). רעידת האדמה החזקה האחרונה, בדרגה 6.2, התרחשה ביום 11 ביולי 1927, ומקורה בקריעת קרום כדור הארץ על העתק באורך כ- 40 ק”מ בכיוון דרום-מערב – צפון-מזרח, בין צפון ים המלח למרגלות מצפה שלם לבין מרכז הבקעה צפונית-מזרחית ליריחו. רעידת אדמה זו גרמה להרס משני עברי בקעת הירדן: ברבת עמון וסלט ממזרח, וביריחו, שכם, ירושלים, לוד ורמלה במערב. כ- 300 נהרגו וכ- 1,000 נפצעו ברעידת אדמה זו.

אגמים קדומים בבקעת הירדן

מאז החלה בקעת הירדן להשתפל, היא מהווה שקע טופוגרפי שאליו זרמו נחלים מן ההרים שמשני עבריה. בתקופות חמות בעבר, שאקלימן היה דומה לזה של ימינו, התאדה חלק גדול מן המים שהגיעו לבקעה, וחלקם הקטן נותר ויצר אגמים ששטחם דומה לזה של ים המלח. בתקופה כזאת, שנמשכה כמה מאות אלפי שנים והסתיימה לפני כ- 100,000 שנה, הורבדו לכל אורך בקעת הירדן שכבות של חול וטין. הן יצרו יחידת סלע המכונה תצורת סמרה. לעומת זאת, בתקופות קרות, שבהן שיעור האידוי נמוך, או בתקופות מרובות גשמים, התרחב ים המלח דרומה וצפונה, ובקעת הירדן הייתה חלק מאגם צר וארוך. התקופה האחרונה שבה בקעת הירדן הייתה מכוסה מי אגם החלה לפני 70,000 שנה והסתיימה לפני 15,000 שנה. אגם זה מכונה אגם הלשון, מכיוון שהשכבות הדקות והרכות האופייניות לו חשופות היטב בחצי אי הלשון (שהפריד עד לפני כ- 20 שנה בין החלק הדרומי לחלק הצפוני של ים המלח). במהלך רובה של תקופה זו עמד מפלס אגם הלשון בגובה 280 מ’ מתחת לפני הים, כלומר יותר מ- 100 מ’ מעל למפלס ים המלח היום. כתוצאה מכך הוצפה בקעת הירדן במי אגם עד לדרום עמק בית שאן. במשך תקופה קצרה של כמה אלפי שנים, בין 25,000 שנים ל- 20,000 שנים לפני ההווה, עלה מפלס אגם הלשון לגובה מרבי של 160 מ’ מתחת לפני הים, כ- 200 מ’ מעל מפלס ים המלח, ובתקופה זו היה ים המלח מחובר לכינרת כאגם צר וארוך, שהגיע בדרום עד לחצבה.

בעונות החורף הגיעו לאגם הלשון מי הנחלים שנשאו עמם חלוקים, חול וטין. החלוקים והחול הכבדים יחסית הורבדו על קרקעית האגם סמוך לשפתו, והטין המרחף במים הורבד במרכזו. בדרך זו נוצרה מדי שנה על פני קרקעית האגם שכבה דקה, כהה, בעובי כמילימטר אחד. בנוסף, מי הנחלים השוטפים אל האגם הכילו אז – כהיום – גם כמויות קטנות של גיר מומס, ובעונות הקיץ, עת התאדתה שכבת המים העליונה של האגם, הגיעו המים לריכוז גבוה עד כדי השקעת הגיר, כגבישים של המינרל ארגוניט, בצורת מחטים זעירות בצבע לבן. לאחר שריחפו במי האגם במשך שבועות אחדים, שקעו גבישי הגיר אל קרקעית האגם ויצרו עליה שכבה לבנה דקה שעוביה כמילימטר. כך, במשך 55,000 שנה הורבדו עשרות אלפי זוגות-שכבות כאלה, כהות ובהירות לסירוגין, ויצרו יחידת סלע שעוביה כ- 40 מ’, שהגאולוגים מכנים תצורת הלשון. תצורת הלשון הבהירה חשופה היטב לאורך המצוקים המגבילים את גאון הירדן בין גשר דמיה לגשר בית הערבה, שם היא מונחת על תצורת סמרה הכהה יותר , וכן בקטעים לאורך כביש 90 במערב בקעת הירדן.

גבישי הגיר בתצורת הלשון צופנים בהרכבם הכימי והאזוטופי עדויות להרכב המקורי של מי האגם שמהם נוצרו. במקומות שונים נותרו גם עדויות למציאות של חיים במי אותו אגם, בעיקר אצות צורניות (דיאטומיאות) במגוון של מאות מינים, סרטנים זעירים (אוסטרקודה), ואף חיידקים כחולים (ציאנובקטריות) שהותירו מושבות עשויות גיר. משטח מושבות כאלה על פני דונמים אחדים היה מצפון למושב נעמה. מכלל עדויות אלה ניתן להסיק שמי אגם הלשון היו מתוקים באזור בית שאן-כינרת בצפון ומלוחים בים המלח בדרום, עד כדי מליחות של כ- 100 גרם מלחים בליטר, פי שלושה ממליחות מי ים. במי האגם התקיים אפוא לאורך בקעת הירדן מפל מליחות הדרגתי, שנשמר ככזה במשך עשרות אלפי שנים, עקב העובדה שהמקור העיקרי של מים מתוקים היה כל העת בצפון, בדומה למצב היום.

לפני כ- 19,000 שנה, לאחר שיא תקופת הקרח האחרונה, חלה עלייה ניכרת בטמפרטורה, מי אגם הלשון התאדו והאגם נסוג לממדיו הנוכחיים של ים המלח. לפני כ- 10,000 שנה, בתקופה עתירת גשם, נסחפה מן ההרים הגובלים בבקעת הירדן קרקע אדומה מסוג טרה רוסה, הגיעה באמצעות הנחלים לבקעה ויצרה בה יחידת סלע בעובי מטרים אחדים המכונה תצורת פצאל. קרקע פורייה זו, בצירוף המעיינות שבגבול בקעת הירדן, היא שאפשרה את התפתחות החקלאות הקדומה באזור, ועליה נסמכת חקלאות בקעת הירדן עד ימינו.

תודה לרמי וינברגר, המכון הגאולוגי, על עזרתו בהכנת המאמר.